יום טיול

אם הסבתא שלי מתקשרת ב 7 בבוקר סימן שמשהו קרה. מאז ומעולם היא הייתה חיית לילה שהלכה לישון בארבע לפנות בוקר וקמה באחת עשרה. מאוחר יותר בחייה, בתור קשישה, היא פשוט ניצלה הרגל זה כדי להביע תלונות כגון "נרדמתי רק בארבע בבוקר", "כבר צהריים ועדיין לא אכלתי ארוחת בוקר" וכו', למרות שכך זה תמיד היה. אבל כנראה ככה זה כש"מתבגרים".

אשתי מיד אמרה, "משהו קרה!". גם אני הבנתי שהיום לא התחיל טוב. הסבתא על הקו: "אני בקושי מצליחה לנשום, הזמנתי מד"א". אנחנו מחכים בציפייה דרוכה למד"א, שאכן מגיעים תוך דקות ספורות. למוד ניסיון רב של מחלות (תשומת) לב ידעתי שאין מה למהר. לאחר בדיקה קצרה הם אומרים "יש חשד לדלקת ריאות, חייבים לפנות לבית חולים". במקרים קודמים הסבתא הזדעקה וסרבה בתוקף, "אני לא הולכת לבית חולים, רוצה למות בבית!". הפעם היא הסכימה. עוד סימן לא טוב, אולי היא מרגישה שהסוף קרוב.

הגעתי לבית חולים, מקווה שהסבתא עוד לא החזירה ציוד. איך שנכנסתי חדר המיון היה קצת דליל מהרגיל (למוד ניסיון כבר אמרתי?), אך הייתה המולה ליד אחת המיטות. התחלתי לעבוד בין המיטות ולחפש את הסבתא. הייתה לי הרגשה שההמולה קשורה אליה באופן כלשהו. ואכן, הסבתא יושבת במיטה, קורנת מאושר, מוקפת באחיות שדואגות לשלומה, מאזינות לסיפוריה וקוראות לאחיות נוספות לחזות בפלא. אתם מבינים, הסתבא שלנו ניחנה בכשרון מדהים ליצור קשר אנושי עם זרים, לגרום לאנשים להפתח בצורה יוצאת דופן ולספר סיפורים מרתקים, בעיקר על תקופתה כמרגלת ב"הגנה". קריאות כמו "בואי תראי איזה מדהימה זאת, בת 97!", "כפרה עליה, איזו חמודה" ועוד נשמעו מקול עבר. הסבתא כנראה תהיה בסדר.

היום המשיך באופן דומה: הסבתא נהנתה מחברתם של כל טכנאי הרנטגן, אנשי הבדיקות למיניהם, הרופאים והאחיות. עוד יותר היא נהנתה מהאוכל בבית החולים, מה שלי נראה די מוזר, בלשון המעטה הצעתי להביא לה אוכל מבחוץ, אך לא ניתן היה להפריד בינה לבין המגש. היא סיימה את כל המנות ואף אכלה את האוכל המטפלת, שהעדיפה משהו מבחוץ. די מדהים בהתחשב בכך שבבית הסבתא לא אוכלת כמעט כלום. בנקודה זו כל הסיפור התחיל להראות כמו יום טיול, גרסת גיל 90 פלוס: נוסעים באמבולנס (במקום אוטובוס), מתאווררים מהשגרה, מגיעים למקום נחמד (חדר מיון), עושים כיף עם החבר'ה (אחיות ורופאים) ובעיקר נהנים לאכול בחוץ. מה רע?

לאור המצב הרוח הטוב, והעובדה ששהינו שם עד הערב, היה לנו ממש זמן איכות. בניגוד לביקורים השגרתיים בבית, ההשפעה של חדר המיון יצרה אוירה אחרת, יותר טובה ונינוחה, באופן מפתיע. מכיוון שלא היה הרבה מה לעשות שם (כל פעולה במיון אורכת כ-3 שעות), דיברנו ודיברנו, ממש כמו בימים הטובים, ונזכרנו בכל המקרים שסבתא הייתה איתי, כילד חולה / חבול בבית החולים. לכמה שעות הצלחנו לשים את המתח בינינו בצד, מתח שנובע בעיקר מתחלופה סיטונאית של מטפלות סיעודיות, וממש להנות מהשיחה. יכול להיות שזו הייתה השיחה האחרונה שממש שווה לזכור. סבתא נראתה ממש מאושרת.

ב-10 בלילה הרופאים החליטו שעדיף לסבתא לחזור לביתה. גם זה היה סוג של הפתעה, שכן נערכנו לשהייה ממושכת בבית החולים. בכל זאת, דלקת ריאות, בגיל הזה, תחילת החורף וכו'. בסוף הטיול העמסנו את הסבתא, המטפלת וכל הציוד (היא בקשה כריות מהבית...) ויצאנו לדרך. כשהגענו שאלתי אותה בכנות מוחלטת: "נו סבתא, היה כיף?". נתנה בי הסבתא מבט מוזר ואמרה "כיף? איך יכול להיות כיף בבית חולים?".

הנקראים ביותר

צרו קשר ישיר עם מטפלים ללא תיווך

50378

מטפלים באתר

הרשם לאתר

עקבו אחרינו בפייסבוק
והשארו מעודכנים!

מצאו מטפלים מצאו עבודה