רגעים קטנים של אנגרי בירדס

"יש גבול, עד הילדים. הוא לא יגיע לכאן יותר". זה מה שאמרתי לעצמי כאשר הסבתא שלי התחילה לעשות מניפולציות רגשיות על הילד שלי. הסבתא מאכילה אותי כבר שנים בכמויות מסחריות של, איך נאמר בעדינות, זבל אורגני, אבל אין סיכוי שהיא תעשה את זה לילדים שלי.

"על מה בעצם מדובר?" ודאי ישאלו את עצמם הקורא המסור והקוראת הנאמנה. ובכן, הסבתא הינה מקרה קשה במיוחד של "ילד סנדוויץ'" הסובל מחוסר חמור ומתמיד בתשומת לב. בדרך כלל, עם השנים, אנשים לומדים לרסן את עצמם ומתאימים את עצמם להתנהגות מסוימת בחברה, גם אם הם מרגישים קצת מוזנחים. אצל הסבתא הספציפית שלי, התהליך הזה לא התרחש משום מה. להיפך, ברבות השנים התופעה רק הלכה והתעצמה, וישנה רשימה ארוכה של מעשים שהסבתא עשתה אך ורק כדי לקבל תשומת לב מהסביבה. רשימה ארוכה ושחורה. גם בגיל 97 לא ניתן להפריד את הילד מהסנדוויץ'.

לעומתה, הילד הבכור שלי כבר הגיע לגיל ארבע. בגיל הזה כבר מבינים איך העולם עובד פחות או יותר. זה גם הגיל שבו זוכים לשמוע כל מיני תובנות על החיים (ועל המוות). לדוגמא: "בית קברות זה ההיפך מבית כלא. בבית קברות יש אנשים טובים מתים, ובבית כלא יש אנשים רעים חיים". הגדרה מושלמת מבחינה לוגית ודי מפתיעה, יש לומר.

עם הזמן, במהלך הביקורים המסורתיים בימי שישי, הילד התחיל להסתכל על הסבתא בצורה קצת מוזרה. מה לעשות, מראה של שלד בן 97 שלא ממש יכול לזוז ומדבר בקול מוזר, לא נמצא במרכז איזור הנוחות של ילד בן 4. במיוחד כאשר אנו אומרים "הולכים לבקר את סבתא" אבל איך שהוא רואה את העולם - יש לו שתי סבתות בנות 60 וקצת שנראות ומתנהגות בצורה קצת יותר רגילה. הילד התחיל להסתפק באמירת שלום קצרה ופנה למשחקיו. אך לא הסבתא שלנו תקבל את חוסר תשומת הלב, ממש לא.

ואיך הסבתא רגילה לקבל תשומת לב? בכל דרך, כל אמצעי לגיטימי. לכן, באחד הביקורים הסבתא אמרה לילד "אתה לא אוהב אותי" וציפתה לתגובה, כפי שהיא רגילה. הילד די נחרד לראות את השלד מתמקד בו, ונצמד לאמא שלו. ניסיתי להסביר לסבתא בצורה ברורה שזו לא תקשורת מתאימה עם ילד בן ארבע. רק זה חסר לי, ילד עם טראומה משלד שמסתכל עליו בצורה מפחידה.

בביקור הבא הילד היה מסויג יותר, באופן טבעי. הסבתא, הייתה נחושה יותר, באופן טבעי. "הוא לא אוהב אותי!" אמרה לנו בטון צורם במיוחד. הפעם הילד ממש נלחץ. הוא פשוט לא כל כך הבין מה רוצים ממנו. מיד אמר שהוא רוצה ללכת. הסבתא כבר התכוננה להמשיך את המתקפה ולהשיב את מנת התשומת לב הנדרשת. לי היה ברור איך הסיפור הזה הולך להמשיך ומבחינתי זו הייתה הפעם האחרונה שהילד מגיע לבקר. "יש גבול, עד הילדים. הוא לא יגיע לכאן יותר". אני חייב להגיע, הוא ממש ממש לא חייב.

בפעמים הבאות הילד נשאר את סבא וסבתא שלו, אכל שניצל ופירה, ראה הרבה טלויזיה ואכל לא יותר מכמה ק"ג בודדים של סוכריות גומי. סבבה, ככה זה צריך להיות אצל סבא וסבתא! המניפולציות הרגשיות יכולות לחכות כמה שנים, בינתיים הוא יכול לעשות כיף.

ואז הגיע חג הפסח. אשתי היקרה התעקשה שגם הוא יגיע לאחר מספר חודשי צינון. הסכמתי רק בתנאי שהמגע ביניהם יהיה מינימלי. הילד נכנס עם הטלפון של אבא, שקוע כל כולו במשחק ה"אנגרי בירדס", העיקר שלא יווצר קשר עין מיותר והעיקר שהכל יעבור בשלום. הסבתא כבר התחילה לסנן משהו כמו "הוא אף פעם לא מתייחס אלי" אך היא נקטעה בצורה חד משמעית. איכשהו היא הבינה שכדאי להפסיק.

פתאום, קרה הנס. הסבתא ניסתה טקטיקה אחרת ושאלה את הילד במה הוא משחק. אחוזי חרדה הבטנו בילד נעמד והולך לכיוון הסבתא. הוא נעמד לצידה בטבעיות, והתחיל להסביר לה על הסוגים השונים של הציפורים, על החזירים ואיך הכל עובד. הסבתא המשיכה להתענין ולשאול שאלות, והילד המשיך להסביר בהתלהבות. האידיליה נמשכה וסבתא נתנה לו מתנה את כל הפרלינים שהיא שומרת עבור הנכדים. ההורים היו קצת פחות מרוצים, אבל היי – מה לא נעשה כדי שהסבתא תזכר לטובה. המומנטום נמשך, ולפני יום העצמאות הילד סיפר בגן בגאווה על הסבתא ש"עזרה לבנות את המדינה". יפה.

די נדהמנו לראות את החיבור הזה, שכל כולו קרה בזכות כמה ציפורים עצבניות. בפעם הבאה כנראה נגיע עם האייפד, ואז אולי הם יוכלו לשחק באיזה משחק של פיראטים. ושלדים אולי.

הנקראים ביותר

צרו קשר ישיר עם מטפלים ללא תיווך

50196

מטפלים באתר

הרשם לאתר

עקבו אחרינו בפייסבוק
והשארו מעודכנים!

מצאו מטפלים מצאו עבודה