כדור אחד קטן | iSavta
כדור אחד קטן
banner-img

ביטוח רפואי למטפלים זרים במחירים הנמוכים בארץ

שיתוף פעולה ייחודי המאפשר לכם לקבל את השירות המהיר והאיכותי ביותר, המחירים הנמוכים ביותר, בכל רחבי הארץ

ערב שישי גשום וסגרירי, 10 מעלות לערך. אני לפני שירות המילואים האלטרנטיבי – ביקור אצל הסבתא. מילואים על שום מה? גם כאן סכנת חיים, גם כאן צריך שכפ"צ וקסדה, גם כאן זוהי ממלכת אי הודאות. אלטרנטיבי על שום מה? צה"ל כבר לא אוהב אותי מאז פריצת הדיסק, ומסתבר שלצבא אין מה לעשות עם בלוגר חדור מוטיבציה. הבדל אחד – במילואים נורא קר, אצל סבתא בבית האקלים טרופי. חם ולח כמו בתאילנד. ככה זה כשההסקה עובדת מהיום הראשון של הסתיו עד אמצע האביב ללא הפסקה.

האמת שביקור אצל הסבתא נהיה מסוכן רק בשבועות האחרונים. מביקור לביקור רמת העצבים והמתח שלה עלתה עד למצב בלתי נסבל בעליל: המבט שלה היה כל כולו זעם עצור שרק מחפש קורבן אקראי, לחץ הדם נע בתחום האקסלוסיבי ומסכן החיים של 190 עד 200 (לא הגזמה), והידיים רעדו כאשר נופפה בחשבון הגז.

באופן מפתיע, הכעס לא היה מכוון למטפלת הסיעודית אלא לחברת הגז ולשכן. והרי הקונספירציה: חשבונות הגז עומדים על 1800 ש"ח בחודש (זה כמובן לא יתכן במצב בו ההסקה עובדת 24/7...). מה שהרבה יותר הגיוני הוא שהשכן התחבר לבלון הגז של סבתא כבר לפני כמה שנים, וחברת הגז מעלימה עין במכוון מהגנבה, כי השכן מכיר שם מישהו. ההממ...

בשלב זה יש לציין שלסבתא דימיון מפותח למדי: היא כתבה מספר לא מבוטל של ספרים שזכו להצלחה בארץ ובאירופה, היא מספרת סיפורים באופן מרתק ויוצא דופן, יש לה אפילו ראש לא רע להמצאות חדשות והמשפט החביב עליה הוא
Don't spoil a good story for a little bit of truth.

עם זאת, בשנים האחרונות נראה שכל אפשרות קלושה הופכת למציאות-הוודאית-עליה-אין-עוררין, לפחות בעיני הסבתא. כך שהתיאוריה (האפשרית במציאות הישראלית, יש להודות, אך עדיין קלושה למדי) הפכה למציאות גם בנושא קונספירטיבי זה.

בשבועות האחרונים מצאתי את עצמי עושה מה שכל נכד טוב אמור לעשות (לפחות בתפיסה שלי): התחלתי בחישובים ומכפלות של עלות ליטר גז בשעות ההפעלה של ההסקה. לסבתא יש דימיון מפותח אך יכולות מתמטיות ביחס הפוך – מבחינתה החשבון החודשי היה צריך להיות 180 ש"ח כי "היא לא משתמשת הרבה בהסקה". בהמשך הראיתי לה את חשבון הגז שלנו וניסיתי להשוות ביניהם. גם זה לא עזר. לאחר מכן הבאתי נציג מחברת הגז שנשבע בפניה כי החיבור תקין, אף אחד לא גונב לה את הגז והחשבון סביר ביחס לשימוש. הנציג גורש בצעקות.

בעוד אני אובד עיצות, וחרד לגורלה של הסבתא המפלרטטת עם לחץ דם שקיים רק לקראת הצ'ק אאוט, הסיפור קיבל תפנית לטובה: סבתא האשימה אותי בגניבת הצמיד שלה. מדובר בצמיד שנעלם לפני חמש שנים לערך, ומאז היא האשימה כל מטפלת שהיא גנבה אותו. בנקודה זו הבנתי שמשהו כבר לגמרי לא בסדר בקופסה. כנראה שהייתי צריך להבין זאת הרבה קודם, אך כעת זה היה ברור.

מכאן והלאה הכל היה פשוט (יחסית, כן?). מצאנו פסיכיאטר גריאטרי עם הרבה המלצות, שמיד הרגיע אותנו ואמר שזוהי פרנויה אופיינית לקשישים, ושכדור אחד קטן יסדר הכל. נהדר, בוא נתקדם. "מה תאמר לה?" שאלתי. אם סבתא תדע שזה פסיכיאטר גם הוא וגם אני נהיה בסכנת חיים. "אל דאגה, אני מכיר את המצבים האלה". נו, אתה מוזמן לנסות, חשבתי ביני לבין עצמי. בקשתי מהד"ר להגיע בצהריים, ידעתי שסבתא תמיד בבית. כמובן שדווקא אז הסבתא יצאה לקניון כדי לקנות קרוקס במבצע אותו היא ראתה באיזה פלייר (מסתבר שבגיל מסוים דואר זבל הופך לחומר קריאה מהמעלה הראשונה). לאחר 2 דקות שיחה היא הבינה במה מדובר והביעה את זעמה בשיחת טלפון. לפחות הפסיכיאטר ראה תצוגת תכלית. "תוך 10 ימים יהיה שיפור" הבטיח לאחר הבדיקה.

ואומנם, לאחר 10 ימים לא קרה כלום, הסבתא עדיין בטירוף. בנוסף, היא גם כועסת על המטפלת הסיעודית ובמיוחד עלי שחושב שהיא מטורפת ושולח לה פסיכיאטר. אבל לאחר 3 שבועות, הכל נרגע וסבתא חזרה לקטר על המטפלת ש"לא נותנת לה לאכול". כנראה שמינון של כדור פסיכיאטרי צריך להיות לפי האופי ולא לפי המשקל.

קבלו את הניוזלטר של הסבתא

השארו בקשר!