צוות iSavta | 26.09.2019

ככל שמתבגרים ומזדקנים, כך קשה יותר להתרגל למקומות חדשים, לאנשים חדשים ולכל מה ששונה מהמוכר, הידוע והפרטי. ידוע כי אנשים מבוגרים מתקשים להיפרד מביתם, מרכושם ומהזיכרונות של כל אריח ושל כל מדף בבית ששימש אותם במשך עשרות שנים, גם אם הם יודעים כי עליהם לעבור לבית דיור מוגן או לכל בית אבות אחר ומודעים להשלכות החיוביות של מהלך זה, גם עבורם וגם עבור ילדיהם ומשפחתם. למעשה, הדור המבוגר הנוכחי כבר נהנה משירותי דיור ברמה של מלונות ובתי הארחה, ובניגוד לעבר, אין כמעט שום קורלציה בין התדמית האפורה והעייפה של בתי אבות לבין המציאות.

לקראת המחשבה או המעבר לאחד המוסדות הללו, יש להבחין בין מספר הבדלים ונקודות חשובות בין ההגדרות השונות, ולהתאים, למי שמתעתד לעבור למוסד מעין זה, את המקום המתאים לו ביותר, כזה שיוכל לא רק לטפל ולדאוג לו, אלא גם לשפר את תפקודיו ואת מצבו. ההבדל המרכזי בין דיור מוגן ובית אבות הוא בסוג האוכלוסייה הנמצאת בו ומתגוררת בו. דיור מוגן הוא, אפשר לומר, סוג של מלון דירות המספק לדייריו גם פרטיות, גם מרחב ציבורי עמוס פעילות ותרבות, וגם חיי חברה פעילות, וזאת, כמובן, בנוסף לדגשים הגריאטריים, הסיעודיים והרפואיים הנדרשים.

לרוב מדובר על אוכלוסיה מבוגרת עצמאית ולא סיעודית, וישנם גם אגפים ודירות המיועדות לדיירים סיעודיים יותר. בתי אבות, לעומת זאת, משרתים ערב רב של אוכלוסיות מבוגרות, גם עצמאיות, גם סיעודיות וגם תשושות נפש, דבר שהופך אותם לפחות אטרקטיביים, אם כי לזולים הרבה יותר. מבחינת המעבר, אין ספק כי היציאה מהבית הפרטי אל בית האבות או אל בית הדיור המוגן קשה הרבה יותר מאשר מעבר, במועד מאוחר יותר, בין דיור מוגן לסוג אחר של בית אבות.

כדאי להתכונן מראש, עוד בגיל צעיר יחסית ובמצב בריאותי ומנטאלי יציב, למעבר מעין זה, להתחיל להתעניין וללמוד על המקומות השונים, אולי לרכוש מראש דירה באחד ממרכזי הדיור המוגן ובאופן כללי להתרגל לרעיון של המעבר ושל הצורך הזה שיעלה, כך הטראומה תהיה מצומצמת יותר וההרגשה תהיה של החלטה עצמאית ולא של כפייה ואיבוד העצמאות.