צוות iSavta | 26.09.2019

ככל שהאוכלוסייה בישראל מזדקנת ומתבגרת, נראים יותר ויותר עובדים סיעודיים זרים מסתובבים עם קשישים ועם קשישות ברחבי המדינה. להיות עובד סיעודי בבתי אבות, בבתי חולים וקל וחומר בבתים פרטיים, אינו דבר קל ופשוט ונדרשות תכונות אופי ואישיות מיוחדים מאוד, לרוב לא כאלו שניתן למצוא בקרב ישראלים וצברים, שהם חסרי סבלנות, לחוצים ומפונקים. על פי נתוני משרד התמ"ת, מרבית העובדים הסיעודיים הן נשים (יותר מ-80%) וכמחצית מהן מגיעות ממדינת הפיליפינים. במרביתם המוחלט של המקרים, עובדים סיעודיים זרים יגיעו ממדינות דוברות אנגלית או ממדינות שדוברות את שפת אמם של הקשישים, מה שאומר כי ישנם רבים שמגיעים, ובעיקר מגיעות, ממדינות מזרח אירופה כגון רומניה, מולדובה וכדומה. המשותף לכל אותם עובדים סיעודיים הוא היותם חלק מתרבות של כיבוד המבוגרים והזקנים, המסורת של טיפול באב ובאם קשישים ופעמים רבות אף בסיעוד מלא שלהם בביתם, כך שלא מדובר עבורם בעולם חדש ולא ידוע אלא בידע מקצועי וביכולת ללמוד מהר מאוד את צרכי הקשיש ואת מאפייניו הפיזיים, הנפשיים והבריאותיים. באופן כללי, מדינות מזרח אסיה, כגון פיליפינים כאמור, סרי לנקה והודו, מספקות יותר מ-80% מכוח העבודה הסיעודי בישראל ואילו מדינות מזרח אירופה מספקות כ-16% מכוח זה. הקשיים העיקריים, הנובעים מנתונים אלו, נובעים מהשוני התרבותי המשמעותי בין נחשלות מדינות האם של אותם עובדים סיעודיים לבין אורח החיים המתקדם, המערבי והמודרני בישראל, אורח חיים שאליו רגיל המטופל הסיעודי ואליו צריך העובד הזר להתרגל ולהסתגל במהירות. העובדים הסיעודיים הזרים, במרבית המקרים, הם בעלי משפחות שיוצאים לעבודה בישראל, כמו גם במקומות רבים אחרים, על מנת לספק למשפחתם איכות חיים ורמת חיים טובה יותר מזו שהייתה יכולה לקבל עם המשכורת הממוצעת בארצות מוצאם. השכר שהם מקבלים בישראל, נמוך ומינימאלי ככל שיהיה, עדיין מאפשר להם לספק לילדיהם חינוך טוב יותר, מחיה ראויה יותר ועתיד נוח יותר, ורובם משתמשים במשכורתם לצורך שליחתה אל משפחתם. ישנם גם עובדים סיעודיים ישראלים, בעיקר מהמגזר הערבי, אך מספרם אינם משמעותי והם גם, בדרך כלל, מועסקים במקומות מסודרים ולא בבתים פרטיים.